מה
פירושו של דבר לחיות? מהי האמונה שלנו, המרכזית,
שגורמת לנו לחיות? מה הינן הקשירה וההתרה שלנו
לאקאן,
ברגעים מכריעים בהיסטוריה של הפסיכואנליזה, בהם
הוא חשב שהפסיכואנליטיקאים, כקהילה, פותו על
ידי הפרספקטיבה המדענית - לא המדעית, אלא ה"מדענית" -
ניסה להזכיר להם שהעבודה של פרויד מתפתחת מנקודת
מבט אתית. שהפסיכואנליזה,
ההתנסות של הריפוי הפסיכואנליטי, יכולה להוביל
אותנו לחיות חיים יותר מאושרים, היא יכולה לרפא
אותנו מהאספקטים הכי קשים של הסימפטומים. אבל
התשובות שהיא יכולה לתת לנו לגבי האספקט התרפויטי
לא יכולות להקל עלינו באשר לשאלות היסודיות של
נקודת המבט האתית שלנו... לא ניתן להחליף
אותה בנוסחה שיכולה להיות מיושמת לגבי כולם בכל
הנסיבות. וכך, במסגרת המסורת הפילוסופית של המאה
ה-18 ותחילת המאה ה-19, קירקגור העלה את ההתנגדות
למול המוסר הזה של האוניברסלי. הפרטיקולריות
הזאת של המועקה שלו הייתה מכשול לקבלת המוסר
האוניברסלי הזה. הוא גינה את השקריות של הפרספקטיבה
האוניברסלית הזאת. הדבר הכי עמוק שבי, אי אפשר
לנסחו באמצעות פרספקטיבה אוניברסלית זו. וניתן
לומר שלאקאן קרא את פרויד מנקודת מבט זו, מהמשמעות
הפרטיקולרית ביותר של המועקה שלי, שאי-אפשר לענות
עליה לא באמצעות דרך משותפת של חיים ולא באמצעות
סטנדרטים משותפים.
זו
הסיבה שהוא בחר צורה כה מקורית על-מנת להכניס
אותנו לפרספקטיבה הזאת. פרספקטיבה זו של המועקה
כקשר בין האב לבן, בין האל למאמין, בין הסובייקט
לאחר שלו.
אם-כך,
הפרספקטיבה של הריפוי הפסיכואנליטי היא לנסות
לעזור לסובייקט, לעזור לסובייקט האנושי, להיכנס
לאזור בו, סיפור העקידה מדבר אליו,
בין אם הוא אדם מאמין או לאו. הוא יכול להיכנס
לאזור בו הוא מרגיש שהוא חוקר את המשמעות העמוקה
ביותר של מה שהוא הקשר שקושר אותו לאחרים, לאובייקטים
של האהבה שלו. בכך, כולנו נמצאים, באופן מסוים,
בעמדה של אברהם ביחס שלנו לאהובים עלינו ביותר.
באזור אתי זה, הקטגוריה של האוניברסלי
או של הדרך הכללית כיצד להתנהג או ההרמוניה עם
ההוויה ככזו, אין בה כל תועלת. באזור זה, יש
לנו רק שֵמות, אלה שלאקאן כינה מסמני-אדון וזה
גם מה שעניין אותו ב עקידה היחס
שיש לסובייקט עם השֵמות, שנמסרים לו.
